סא"ל בירן יצחק (איז'ו)

בשואה

תקופת השואה החלה עבורי בקיץ 1941, בזמן שהתארחתי אצל דודי זליק - ירא שמים בעל חנות בכפר בובוביץ', הסמוך לכפר דרצניץ, שם נולדתי (הכפר מוזכר בספרו של אהרון אפלפלד בו יהודי נוקם בגוי על רצח אחיו). כשהרוסים נסוגו, ערכו איכרי הכפר פוגרום בקומץ היהודים והרגו את דודי ודודתי. על חיי כילד חסו. ברחנו מהכפר בשיירה עם הניצולה היחידה, למחנות שבטרנסניסטריה. בסביבת העיר צ'רנוביץ ברחתי מהשיירה והתאחדתי עם אמי, איתה הועברנו למחנה בטרנסניסטריה, שם מתה אמי ממחלת הטיפוס אחרי שאני הבראתי ממנה. מכאן ואילך הפכתי לשורד כרוני. יחד עם עוד קבוצת ניצולים הסתתרנו ביערות, הייתי קבלן אוכל – גונב מהכפרים האוקראיניים, שמקבל אוכל תמורת שמירה על עדרי בקר וגם מתוך רחמים. ביום השחרור על-ידי הצבא האדום, אומצתי על-ידי גדוד תותחנים שהתקדם לכיוון הקרפטים. תפרו לי מדים ושימשתי כשרת וכמתורגמן בין הקצינים ביחסיהם עם הבנות המקומיות – השיקסעס. שוחררתי לאחר פקודה שאוסרת החזקת ילדים ביחידות. הגעתי לעיר צ'רנוביץ, שם פגשתי את אבי ומשפחתו שלא הכרתי קודם, איתם נדדתי לשלזיה שבפולין. הייתי ילד סורר, פרוע ופעיל בשוק השחור בין הערים ביטום וקטוביץ. אבי מסר אותי למוסד של עליית הנוער "דרור", שם רוסנתי ורכשתי ניסיון בחיי חברה. קיבלתי חינוך סוציאליסטי של התנועה הקיבוצית על-ידי שליחים מהארץ וגם על-ידי אנשים כמו אנטק צוקרמן וציביה לובטקין, ממנהיגי גטו ורשה, שם למדתי פולנית. התמקמנו במנזר נטוש בכפר אינדרסדורף ליד מינכן, עד המסע לדרום צרפת ועלייה לאניה "אקסודוס" המפורסמת. מכאן הסיפור מוכר, חזרה לגרמניה וכעבור כשנה באניה "קדמה" לפלסטינה. בחיפה עוד נשמעו היריות מהקרבות על שחרורה.

תקומה

נקלטתי בקיבוץ עין חרוד, קליטה קשה עם נוער ספרטאני. נלחמתי קשה להסיר מעצמי את סימני הגלות, הצלחתי הייתה כה גדולה שהמשק הוציא אותי מקבוצת עליית הנוער וקלט אותי כבודד עם בני המשק. הייתי תלמיד ועובד חרוץ. הקיבוץ ואנשיו השפיעו רבות על אופיי בעתיד. בית הספר המשותף עם המורים המצוינים, משה כרמי, משה טבנקין, נחום גור אריה ז"ל, העניקו לי חינוך טכני בעבודה, נהיגה בכלי רכב חקלאיים ומוסר עבודה. מאיר הר ציון הסמיך אותי להוביל עדר כבשים – סולו, מבלי להחליף איתי מילה אחת. ישי צימרמן שימש לי דוגמא שהכול פשוט ואין צורך לפחד משום דבר. במילים אחרות עין-חרוד עשה ממני בן אדם ולא "סבון".

בשחקים

התגייסתי ב-1953 וסיימתי קורס טיס מספר 16. אחר-כך קורס דו מנועי לטיסה במוסקיטו, תחילה בטייסת 110 ואח"כ ב-109. ב-1955 עברתי לטייסת 103, במלחמת קדש שימשתי כקברניט בדקוטה במבנה ההצנחה במיתלה. התמניתי לסמ"ט והייתי בין הקברניטים הראשונים בטיסות בין לאומיות במטוסי נורד וסטרטוקרוזר. בוגר קורס י"א בביה"ס לפיקוד ומטה (פו"מ). באפריל 1967 קיבלתי פיקוד על טייסת 120 והייתי מפקדה בתקופת מלחמת ששת הימים וההתשה. ביצענו תחזוקת הכוחות בסיני, צילומי אויר, טיסות ל"א, וטיסות לחו"ל עבור משרד הביטחון. השתתפתי במבצעים רבים: הצנחות למלוכנים בתימן, קברניט שני במסע לוי אשכול באפריקה, הטסת יצחק רבין ופמלייתו לביקור אצל השאח באיראן, ביקור מח"א מוטי הוד בצבא הפרסי, מבצע "יוסף" – הרבה הצנחות למורדי דרום סודן ועוד מבצעים עלומי שם. קיבלתי מספר תעודות הוקרה על גיחות מעבר לקווי האויב. זכיתי בתעודה מיוחדת – Green Endorsement ממח"א דן טולקובסקי על הצלת מטוס דקוטה מלא צנחנים בחירום קיצוני.

לאחר השחרור

ב- 1970, בגיל 35, השתחררתי מצה"ל ועברתי לאל-על, התקדמתי בכל השלבים המקצועיים לקברניט בכיר, מדריך ובוחן בכל ציי החברה 707, 767, 757 ו 747-200. בשנת 2000 בגיל 65 פרשתי לגמלאות. טיסתי האחרונה הייתה לוורשה פולין, כך נסגר המעגל של ניצול שואה, חוזר לפולין כקברניט אל-על וקצין בחיל האוויר הישראלי.

בשנת 2014 זכיתי בכבוד להיות אחד משישת מדליקי המשועות בטקס ממלכתי ב"יד ושם".

כיום פעיל בפרויקט "מתקומה לשחקים" בתיעוד קורותיהם של צוותי האוויר שורדי השואה.