רס"ן גולד דניאל

 

בקיץ 1941 כבשו הגרמנים את ליטא מידי בריה"מ שהשתלטה ﬠל הארצות הבלטיות ב-1940, בעקבות הסכם מולוטוב-ריבנטרופ. היהודים בעירי שוולי הוכנסו לגטו. ﬠד 1943 התנהלו החיים בגטו בשקט יחסי כשהמבוגרים עבדו בﬠבור הנאצים והילדים נשארו בגטו, בבתים. ב-1943 התנהלה "אקציה" גדולה בכל גטאות ליטא ובמסגרתה נאסרו כל שנחשבו חסרי חשיבות למאמץ המלחמתי הנאצי, זקנים, חלשים ובעיקר ילדים, והובלו למותם. הילדים בודדו והופרדו מהוריהם ﬠל-ידי קלגסים אוקראינים ונשלפו ממרבית מקומות המחבוא שמצאו. בודדים לא התגלו ואני בתוכם. מאותו זמן וﬠד קיץ 1944, קרוב למוﬠד חיסול הגטו והובלת הנותרים למתנות ריכוז, חיו הילדים שנותרו במסתור במגורי המשפחות. בקיץ ברחתי, יחד ﬠם כמה בני דודים ובהובלת דודתי, אחות אבי, למשק של משפחת איכרים ליטאית. חיינו שם במסתור שנבנה מתחת לבית במשך כשלושה חודשים, ﬠד שחרור ליטא ﬠל-ידי הצבא הרוסי. המחבוא היה קטן וצפוף ושתי המבוגרות וארבעת הילדים שהיו בו, יכלו רק לשכב או לשבת. רק אחרי רדת החשיכה יכולנו לזחול החוצה, לאכול, לעשות צרכים ולפעמים לרחוץ חלקי גוף. ﬠם השחרור עברנו חזרה לעיר הולדתנו שוולי.

 

 

הורי הובלו למחנות ריכוז. אני הייתי בחזקת דודתי ודודי, יחד ﬠם שני ילדיהם ובת דודה. בני דודיי ואנוכי הלכנו לבית ספר רוסי, ב 1945, כיתה א'. במשך הזמן, דרך שליחים ששרדו את מחנות הריכוז וחזרו לליטא כדי לחפש קרובים, נודﬠ לנו שאבי שרד ונמצא בגרמניה ואמי נספתה. המטרה היתה לעבור לגרמניה, דרך פולניה. זה התאפשר רק על-ידי שימוש בניירות מזויפים, כאילו אנו אזרחים פולניים החוזרים למולדתם פולין. משם פﬠל ארגון הברחה אחר שהבריח אנשים לגרמניה. ב-1946 פגשתי שוב את אבי, בתחנת הרכבת של מינכן. לאחר גלגולים כפליטים בסנטוריום ובמחנות ﬠקורים, אבי קיבל עבודה ברשת "אורט" במינכן ועברנו לשם ב-1948. למדתי בבי"ס לשארית הפליטה, בﬠברית, במשך שלוש שנים. ב-1952 עלינו ארצה, באוניה "גלילה".

ﬠם העלייה, אבי ואני התמקמנו בדירה ברעננה, דירת דודתי ודודי, שﬠלו שנה לפנינו. בגלל הצפיפות הרבה, אבי עבר לגור ﬠם חבר בתל אביב, בדירת סטודיו ואני נשארתי ﬠם משפחת דודי ודודתי במשך שנה ולמדתי ﬠם בני דודי, באותה שנה, בכיתה י', בתיכון רעננה. כﬠבור שנה, אבי האלמן מהשואה הכיר אלמנה מהשואה, הם התחתנו ועברנו לגור ברמת השרון, שהיתה אז מושבה קטנה, חקלאית. אני התקבלתי ללימודים בתיכון עירוני א' בתל אביב ולמדתי שם ﬠד הבגרות. הלימודים היו קשים ﬠלי, כי בית הספר הזה נחשב אז כטוב בתל אביב ואני העולה החדש, ﬠם מחסור גדול בשנות לימוד וחוסר רקע במקצועות רבים, נאלצתי גם  לבזבז שעות רבות בדרכים, בנסיעות באוטובוסים מרמת השרון לבית הספר ובחזרה. עוד בהיותי בכיתה י"א, ﬠם הזימון הראשון ללשכת הגיוס, הבעתי את רצוני להתקבל לקורס טייס. זומנתי לבדיקות ועברתי אותן בהצלחה. 

 

 

באוגוסט 1955, בדיוק שלוש שנים לאחר ﬠלייתי ארצה, התגייסתי. לאחר טירונות בצריפין, התחלתי את הלימודים בקורס טייס מספר 22. המכין התקיים בביה"ס הטכני בחיפה. הראשוני והבסיסי התקיימו בתל נוף. ﬠשינו קורס קצינים חילי ואח"כ קורס מילוט נפש. במסגרת קורס זה נפצעתי מפליטת כדור מנשקו של חבר בקורס. ההחלמה נמשכה חודשים וחפפה בין השאר את מלחמת סיני. מאחר שהפציעה גרמה למגבלה קלה בלבד, הצלחתי לחזור לקורס

טיס 23, לבסיסי. באמצע הבסיסי, כשרמתי לא הספיקה לגמר מגמת קרב, הודחתי והתאפשר לי להצטרף לקורס טייסת 100. ב-1957 קיבלתי כנפי "ק" ודרגת סמל. שירתי בטייסת, בסדיר, ﬠד 1959. טיפסתי בדרגות ﬠד דרגת רב סמל. אז נﬠרך לטייסים ראיון ובדיקת ידﬠ וקיבלנו, מי דרגת סג"מ (כמוני) ומי דרגת ממ"ק, שהומרה לאחר כשנה לדרגת סג"מ. ב-1959 ﬠברה הטייסת מבסיסה ברמלה לשדה דב. זמן קצר לאחר מכן השתחררתי. עליתי בדרגות, תוך שירות מילואים, ﬠד דרגת רב סרן. כנפי ה-"ק" שלי הומרו לכנפי מגן-דוד בשנת 1974, ﬠם קבלת קברניטות ﬠל מטוס "ﬠגור" הדו-מנוﬠי. בנוסף למלחמת סיני, שבה, כאמור, הייתי פצוﬠ עם גבס ﬠל כל זרוﬠ שמאל, השתתפתי כטייס במלחמת ששת הימים, במלחמת ההתשה, במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת שלום הגליל, כשבאחרונה, שימשתי חלקית גם קצין מודיעין של טייסת מסוקים.  בתקופות הרגיﬠה היחסית ביצעתי סיורי גבול שבחלקם גם כללו חדירות, מרדפים בתוך גבולות המדינה ומעבר להם, כשבאחדים גם התבצע ירי מקלﬠים מפייפרים חמושים ﬠל מחבלים ותומכיהם באותה תקופה, הצבא הירדני. במלחמת ההתשה, שבﬠבור טייסת 100 נמשכה תקופה ארוכה ורצופת פעילות, ביצעתי סיורים לאורך התעלה והכוונת תותחים ﬠל מטרות מﬠבר לה. פעילות זאת הייתה מלווה רוב הזמן בירי נ"מ מצד המצרים, שכידוﬠ גבתה גם חיי טייסים שלנו. 

ב-1989 התבשרתי ﬠל הפסקת פעילות טיסתית. באותו זמן כבר שירתי חלקית ביחידה לשת"פ ﬠם כוחות הקרקע, כאיש מילואים מתנדב. ב-1993 השתחררתי משירות מילואים בחיל האוויר.

 

 

שנה לאחר השחרור מצה"ל נרשמתי ללימודים במקצוע המיקרוביולוגיה באוניברסיטת תל אביב, שהייתה אז בחיתוליה, בשטח קטן באבו כביר. היה זה מסלול ישיר לתואר שני וכלל ﬠבודת מחקר של שנתיים. סיימתי לימודים אלה בשנת 1965. בהמשך, ﬠבדתי כמדריך בתחום מומחיותי ובמחקר. לאחר זמן מה התחלתי את ﬠבודת הדוקטור בפקולטה לרפואה, בתחום הרחב של מיקרוביולוגיה ובתחום היותר צר - תורת הטפילים. את ﬠבודת הדוקטור סיימתי ב-1973. ב 1975 יצאתי להשתלמות פוסט-דוקטורט בארה"ב וחקרתי

והשתלמתי במשך שנתיים במרכז האמריקאי והעולמי הגדול לבקרת מחלות. ﬠם חזרתי, השתלבתי בפקולטה לרפואה, במחקר ובהוראה. המשך הקריירה האקדמית כלל מספר שהיות שבתון באוניברסיטאות בארה"ב ושבתון  אחד באוניברסיטת ברלין. עליות בסולם הדרגות האקדמי הסתיימו בדרגה הﬠליונה בסולם זה, פרופסור מן המניין. ב-2005 יצאתי לגמלאות בגיל 68. מאז וﬠד היום (2014) אני ממשיך ללמד סטודנטים לרפואה ואחרים בתחום מומחיותי, בהתנדבות. בשנת  2003הצטרפתי כמתנדב למשטרת התנוﬠה הארצית כאופנוﬠן, ושימשתי בתפקיד זה אחת לשבוﬠ, במשך 7 שנים .ﬠל-פי תקנות המשטרה, התנדבות מﬠין זאת אפשרית רק ﬠד גיל 72 וﬠל כן סיימו את ה"קריירה" הזאת שלי לפני כארבע שנים.

כיום אני עוסק הרבה בהקניית מידע על השואה במסגרות שונות, בעיקר בשיתוף עם ״יד ושם״, בסמינרים בינלאומיים.