אל"מ סער (משה) סימי

בשואה

ביולי 1941 כבשו הגרמנים את העיירה בה נולדתי. הגרמנים השתלטו על כל האיזור בעזרת משתפי פעולה אוקראינים. תוך זמן קצר הם הקימו שני גטאות: האחד ל"יעילים" והשני ל"בלתי יעילים" ואת היהודים מיינו ביניהם. בין ה-29 במאי ועד ה-10 ביוני נרצחו יהודי הגטו ה"בלתי יעילים". היהודים מגטו ה"יעילים", כמו אבי ואימי עבדו בעבודות כפיה בגטו ומחוצה לו. אחי ואני שרדנו בגטו ועסקנו בעבודות שונות, בייחוד בניקיון ובחיפוש אוכל. הייתי ילד קטן אבל הייתי צריך לשמור ולדאוג לאחי הקטן ממני. בעיקר למדנו להסתתר, שלא ניתפס. בגטו היינו ללא קרובי משפחה. כשנודע להוריי שעומדים לחסל את הגטו, הם החליטו להימלט. באוקטובר 1942 חוסל גטו ה"מועילים", היהודים הובלו ליער בקרבת העיירה ושם נרצחו. מאז הסתתרה משפחתי במקומות מסתור שונים. אחד מהם אני זוכר היטב. זה היה אצל איכר פולני (וולודקה) שבנה קיר כפול באסם שלו – תא ברוחב של 2 מטר. באותו מסתור, באסם שהו שלוש משפחות (קיפרמן. ויינשטיין וסמיגרן) 12 אנשים ילדים קטנים ומבוגרים בשטח קטן מאוד. כשהגרמנים הגבירו את החיפושים בסביבה החליט אבי לעזוב את איזור רדז'יבילוב למקום בטוח יותר, הגענו לגטו ברודי, גם שם נלקחו אימי ואבי לעבודות כפייה. במאי 1943 החלו הגרמנים בביצוע "אקציות" ואבי החליט לברוח ליערות. התחבאנו בבונקר ביערות וולהין. הוריי הצטרפו לפרטיזנים שלחמו בגרמנים. במרץ 1944 שיחרר הצבא האדום את רדז'יבילוב והסביבה, חזרנו לעיירה שלנו עם עוד כ-50 ניצולים מתוך כ-5000 יהודים שהתגוררו שם.

תקומה

האיזור בו הסתתרנו שוחרר על-ידי הצבא האדום במרץ 1944. זמן קצר לאחר מכן נפטר אבי בגיל 32 ואימי נשארה עם שני ילדים קטנים – אני ואחי. מכל משפחתה שרדו אחותה ביילקה ובעלה אברשה. אימי אני ואחי יחד עם דודיי, בלה ואברשה אינגבר, עזבנו את רדז'יבילוב ונסענו לעיר קרקוב בה התקבצו ניצולי שואה רבים. התגוררנו ברחוב מיאדובה מס' 9 ברובע היהודי. ארגוני סיוע לפליטים, הג'וינט ושליחי עלייה ב' מהארץ, דאגו לנו. ארגון עלייה ב' ניהל את מסע עלייתנו ארצה, ללא מסמכים, ללא אישורי תנועה בנתיב בריחה מפותל: רדז'יבילוב- קרקוב-צ'כוסלובקיה-הונגריה-אוסטריה-איטליה. באיטליה שיכנו אותנו ב"אווה סנטה" אח"כ ב"אנצ'יו". במרץ 1947 הגיע תורנו לעלות ארצה. יצאנו מהנמל של "מטפונטו" (בדרום איטליה) באוניה "מולדת" (פטריה). לאחר שבועיים הפלגה אותרנו על-ידי שתי משחתות בריטיות. אחרי מאבק הועברנו לאוניית גירוש בשם "אושן ויגור" שלקחה אותנו למחנה פליטים מס' 55 (מחנה קיץ) ואח"כ למחנה 67 (מחנה חורף). בסך הכל היינו עצורים במחנות אלו כ-16 חודשים. ביוני 1948 אחרי הכרזת העצמאות עלינו ארצה. אני נער בן 12. נשלחנו למעברה בכפר ברנדס ליד חדרה. אחרי זמן מה שוכנו בדירה בשכונת "ואדי ג'אמאל" בכניסה לחיפה, היום שכונת "עין הים". ב-1948 הצטרפתי לכיתה ז' בבית ספר יסודי בבת-גלים. סיימתי את כיתה ח'. לפתע גורשנו מהדירה בצו בית משפט, עד היום איני יודע מדוע. משפחה טובה הזמינה אותנו לגור איתם עד שנמצא מקום מגורים אחר. אחרי 8 חודשים עברנו לדירה בשיכון עולים בקריית חיים. למדתי בבית ספר מקצועי "אינטרנשיונל" ובד בבד התחלתי לעבוד בבית חרושת "המגפר". בערבים השלמתי לימודי בגרות. בבית-הספר התיידדתי עם חבורת "צברים" והם משכו אותי להצטרף לתנועת הצופים. אני רוצה לציין בהערכה את היחס הלבבי בו זכיתי מאותם "צברים" ששילבו אותי בכל הפעילויות והטיולים בארץ.

בשחקים

ב-9/5/1955 התגייסתי לצה"ל והתנדבתי לקורס טיס בתל-נוף. סיימתי את קורס 23 ב- 23/10/1957 כחניך מצטיין. אחרי הקורס הוצבתי בטייסת 113, אורגן, לקורס אימונים מבצעיים (OTU) בכנף 4. אח"כ הוצבתי לטייסת 109, מיסטר, בכנף 1 כטייס קרב. אחר-כך לטייסת 110, ווטור. אחרי שתי תקופות בטייסת התמניתי למדריך בבית הספר לטיסה במטוסי סטירמן, הרווארד ופייפר. השתתפתי בצוות הראשון שקלט את מטוסי הפוגה הסלוניים. אחרי שנתיים הדרכה חזרתי לטייסת 110, ווטור, בה התקדמתי לתפקיד סמ"ט א'. ב- 1966 נשלחתי לבית הספר לפיקוד ומטה (פו"מ). בסיום הלימודים שובצתי כראש מדור אימונים אוויריים במחלקת הדרכה במטה. בנובמבר 1967 קיבלתי פיקוד על טייסת 116, מיסטר בתל-נוף. אחרי שנתיים במהלך מלחמת ההתשה קיבלתי פיקוד על טייסת 102 – סקייהוק, בכנף 6. אחרי מלחמת ההתשה התמניתי למפקד טייסת תעופה בכנף. כעבור שלוש שנים ב- 1973 קיבלתי פיקוד על בסיס בח"א 15, ששמו הוסב לכנף 15 ואני קודמתי לדרגת אל"מ. הקמתי את טייסת 135, ביצ'קרפט. מפקד חיל האוויר דאז, בני פלד, יזם שינוי לפיו טייסי כנף 15 יעברו למסלול טייסי תובלה וכנפי ה"ק" יומרו לכנפיים מלאות, עם ה"כוכב". בספטמבר 1973 התמניתי להקים את מנהל בקרת איכות ובטיחות – מבק"א במטה. שרתתי בתפקיד זה כארבע שנים. בהמשך מלאתי כמה תפקידי מטה כמו התארגנות החיל בפינוי סיני עם חתימת הסכם השלום עם מצרים ועוד.

השתחררתי ב- 1982 בדרגת אל"מ.

לאחר השחרור

הצטרפתי לתעשייה האווירית לפרויקט פיתוח הלביא.

1991 מלחמת המפרץ הראשונה מרכז ההתראה מטילים במטה.
אחרי ביטול פרויקט הלביא פרשתי והקמתי חברה למתן שירותי ייעוץ ופיתוח ארגוני בה אני עוסק עד היום.