סא"ל עופר יוסף

בשואה

יוסי עופר (הירש הנריק) נולד באורדיה (טרנסילווניה, רומניה). בעקבות הכיבוש הגרמני הובל עם משפחתו לאושוויץ. את אביו גייסו לצבא ושם נעלם. כעבור 11 חודש שוחרר מבוכנוולד בידי הצבא האמריקאי.

תקומה

אחרי השחרור מבוכנוולד חזר "הביתה", גילה שלא נותר איש ממשפחתו ואחר טלטולים רבים עלה על אניית ה"הגנה". בהגיעו ארצה נעצר בעתלית ומשם, כששוחרר, הגיע לקיבוץ אפיקים מאחר ואמרו לו שבקיבוץ זה יש בית ספר לטיסה.

בשנת 1947 עבר קורס מ"כ. נפצע בשחרור טבריה. היה ב"גולני" עד שעבר לחיל האוויר לקורס טיס.

בשחקים

אחרי סיום קורס טיס מספר 3 היה מדריך טיס ב"סירקין" וכעבור זמן עבר לתל נוף למטוסי תובלה, שם שירת כ-14 שנה - מטייס זוטר עד למפקדת טייסת. משם, מונה לנספח אווירי בלונדון למשך שלוש שנים.

לאחר השחרור

בשנת 1969, עם שחרורו, עבר לעבוד כטייס ב"אל על" - מטייס זוטר ועד לקברניט.

השתחרר מ"אל על" בשנת 1982. עייפות מצטברת מכל מה שעבר עליו. בשנת 2003 נפטר ממחלת הסרטן אחרי זמן קצר.

השאיר אחריו 3 ילדים, 7 נכדים ו-2 נינים.

תמצית קורות חיים, נכתב בדצמבר 2002

בליל 29 במאי 1944, הגענו לאושוויץ-בירקנאו: אמי הייתה אז בת 36; אמא שלה – סבתי, בת 57; ואחותי בת 12. בעוד חודש ימלאו לי 15. אבי, שהיה מגויס לצבא ההונגרי, לא היה אתנו. אחרי המלחמה התברר לי שהוא נעלם בחזית הרוסית, ואני, במשך עשרות שנים, לשווא קיוויתי שיום אחד עוד יופיע.

אסירים, דוברי יידיש, לבושים בבגדי אסיר מפוספסים פלשו לקרון שלנו. קללות ועלבונות הטיחו בפנינו. למה באתם, מדיארים מטומטמים? מה זאת אומרת למה באנו. באנו כי אנחנו אזרחים נאמנים וצייתנים ולא פושעים כמוכם – חשבתי. מי יודע על איזה פשעים נענשים האסירים האלה – חשבתי.

נצטווינו להשאיר את כל חפצינו בקרון ולקחת אתנו רק כלי רחצה. אמא ניסתה להיפרד ממני בחיבוק ובנשיקה, אבל אני דחיתי אותה מעליי: "בשביל מה לעשות סצינות לעיני כולם?" – מחיתי – הרי בסך הכול הולכים רק להתקלח, נתראה בעוד 30-20 דקות, כאן, ליד קרון מספר עשרים ושלוש", אולם יותר לא ראיתי אותה, או את סבתי ואת אחותי. מאותו רגע ואילך ועד שהכרתי את בת זוגי לעתיד, נותרתי לבד.

עברתי על פני מנגלה כנער תמים, והוא, בהינף ידו, דן אותי לחיים, לעבדות משפילה שנמשכה 11 חודשים. המזל האיר לי פנים. לאחר תקופה מסוימת של עבודות פרך בעיר מגדבורג (גרמניה), הועברתי למפעל זעיר לייצור כנפי מטוס הקרב "פוקה וולף" 190. במשך כל חודשי החורף הקשים של שנת 1944/45 עבדתי באולמות מחוממים בעבודה קלה יחסית.

תוך כדי העבודה בייצור כנפי מטוסים, התחלתי לרקום את חלומי לעתיד: מנוי וגמור היה אתי שלא "אם", אלא "כאשר" אשתחרר – אהיה לטייס. למרות שחבריי לגלגו לפנטזיות האבוסרדיות שלי, לא הפסקתי לדבר על תכניתי.

ב-12 בחודש אפריל 1945 הרמקולים של בוכהוול (לשם פונינו ברגע האחרון עם התקרב החזית) בישרו בחגיגיות: "אסירי בוכנוולד אתם משוחררים!!!"

כעבור שנה, ביולי 1946, לאחר אין-ספור תלאות, הגעתי ארצה ובמסגרת "עליית הנוער" הגעתי לקיבוץ אפיקים. כעבור חודש הכרתי והתאהבתי שם בחוה, נערה דמשקאית שהייתה אז רק בת 13. ככל שהשתפרה בפי העברית, כן הצלחתי להביא בפניה את תכניותיי לעתיד שהסתכמו בשתי נקודות עיקריות: שאני אהיה טייס, ושאנחנו נתחתן. בניגוד לכל האחרים חוה האמינה בי, ולאורך כל הדרך, חרף כל המכשולים, תמכה בי בכל מאודה.

בשנת 1949, בעודי עדיין פרח טייס, התחתנו. שלושה ילדים גידלנו, 7 נכדים ושני נינים נולדו לנו עם הזמן.

בדיוק שש שנים לאחר הכרזת השחרור של בוכנוולד, כלומר ב-12 באפריל 1951, נערך מסדר הכנפיים, שבו ענד על חזי הרמטכ"ל את כנפי הטיס הנכספות של חיל האוויר. מה גאה הייתי לשאת את המגן דוד הכחול אשר במרכז הכנפיים במקום שבו לא מזמן אולצתי לשאת מגן דוד צהוב בבחינת אות קלון. מעניין שמרוב רצון להדחיק את העבר, רק כעבור למעלה מ-25 שנים הגיעה לתודעתי הזהות שבין שני התאריכים.

למעשה הגשמתי את חלומי: במשך קרוב ל-40 שנה טסתי כטייס ומהן כ-20 שנה בחיל האוויר, אחר כך משך זמן דומה ב"אל על" כטייס-קברניט.

כעת, אחרי פרסום ארבעה ספרים סביב נושא השואה, ואני כבר מזמן בגמלאות, אני מרבה להופיע, במיוחד בפני בני נוער, על מנת לספר להם על קורותיי בשואה. חשוב בעיניי להדגיש בפניהם:

א. את העובדה שבסיכומו של דבר, השואה היא תוצאה של אנטישמיות, תופעה חולנית, אשר יסודה בהכללה המצמררת שטוענת כי מי שנולד יהודי הרינו באופן אוטומטי פגום וראוי לבוז, לשנאה, ואף להשמדה.

ב. שבאושוויץ אינך צריך להיות פושע בכדי שילבישו אותך בבגדי אסיר. מספיק שאתה ילד יהודי חסר מולדת.

אני מוצא לחובתי לשכנע את מאזיניי באיוולת, באי הצדק המשווע והמסוכן של שיפוט הזולת על פי דעות קדומות מכלילות וגורפות, ולא משנה באיזה תחום משטחי החיים - בין אם מדובר בהבדלי גזע, מין, צבע, דת, השקפה פוליטית, מוצא אתני או לאום. ייתכן שאני נלחם בטחנות רוח, דבריי אולי רק בבחינת טיפה בים, אך כלקח האישי שלי מן השואה, אינני מוכן לוותר על טפטופה של אותה טיפה באוזני כל מי שמוכן להאזין לי בכל מקום ובכל הזדמנות.

· יוסי עופר נולד בשנת 1929 בעיר אורדיה שברומניה (טרנסילווניה). העיר עברה לשלטון הונגרי בסתיו 1940. בעקבות הכיבוש הגרמני במרץ 1944 עופר ומשפחתו הובלו לאושוויץ. אחד-עשר חודשים לאחר מכן הוא שוחרר בבוכנוולד בידי האמריקאים, וחזר "הביתה" כניצול יחידי של משפחתו.

· לאחר שעלה ארצה בקיץ 1946, הוא שוב מצא עצמו מאחורי גדרות תיל במחנה ההסגר של עתלית.

· במלחמת השחרור השתתף עופר כלוחם ביחידת הקומנדו של חטיבת "גולני".

· בעת "ההפוגה השנייה" התנדב לחיל האוויר. ב-1951 הוא סיים בהצלחה את קורס הטיס הראשון שתחילתו וסיומו נערכו בישראל.

· ב-1953, לאחר ששימש מדריך טיס במשך כשנתיים, הועבר לטייסת התובלה ושירת בה עד לשנת 1966. תפקידו האחרון היה מפקד טייסת בדרגת סא"ל.

· בטרם השתחרר מצה"ל שימש בין השנים 1969-1966 כנספח אווירי בלונדון.

· החל בשנת 1969, לאחר שחרורו מצה"ל, טס כקברניט בחברת "אל-על" עד לפרישתו, כאשר כ-16,000 שעות טיסה רשומות לזכותו.

· עופר מזה זמן רב "חטא" בכתיבה. לפי שעה פרסם ארבעה ספרים: מתא הטייס (1969); זוהר הארגמן (1970); רשאי להמריא (אוטוביוגרפיה – 1992) וחתונה בספארי (ספרון לילדים בחרוזים עם איורים של דני קרמן – 1995).

· בשנים האחרונות הרבה עופר להופיע על במות שונות, במיוחד במסגרת "יד ושם" ו"משואה", בפני חיילים, תלמידי תיכון וסטודנטים מארצות דוברות אנגלית, כנותן עדות על התנסותו בשואה.

· ב-1988 (יובל למדינה) היה אחד מששת מדליקי המשואות של "יד ושם" לזכר ששת מיליוני הנספים בשואה.

· עופר ורעייתו גרים ברמת גן. לזוג שלושה ילדים, שבעה נכדים ושני נינים. כל בני משפחתו מתגוררים ועובדים בארץ.

יוסי עופר נפטר בשנת 2003, יהי זכרו ברוך