סא"ל רוזר יוחנן

בשואה
יוחנן רוזר נולד בשנת 1941 בעיר סובוטיצה  שליד העיר סנטה עיר מגורי המשפחה ביוגוסלביה (כיום, סרביה). כבן לאם נוצרית ולאב יהודי, הוטבל כנוצרי. לפי חוקי הגזע הארי, לעומת זאת, הוא נחשב כיהודי לכל דבר. בשל הסכנה הגדולה שנשקפה לו, החליטו הוריו להעבירו לחווה חקלאית השייכת למשפחת אמו.

"בתחילת המלחמה, גזלו הגרמנים את כל הרכוש של משפחת אבי. מאוחר יותר, רצחו את כולם באושוויץ. רק אבא שלי ניצל". רוזר עצמו שהה בחווה עד סוף המלחמה ונהנה מילדות שלווה יחסית. אימו לא ביקרה בחווה עד סיום הכיבוש הגרמני כדי לא לעורר חשד בעיני השכנים לגבי זהותו של הילד, שבדיעבד התגלה שאף אחד לא התכוון להלשין. כיום חש רוזר חוב אישי גדול לסרבים על כך שאיש מהשכנים ועובדי החווה לא הסגיר את 'הילד היהודי' לשלטונות. "בשנים האחרונות", הוא אומר, "ישנם הרבה דיווחים סותרים על המאבק בין הסרבים והמוסלמים. באופן אישי, אני משוכנע שנגרם לסרבים עוול גדול. הפצצת כוחות נאט"ו למשל, הייתה מיותרת".

תקומה         

בשנת 1948, שלוש שנים לאחר סיום המלחמה, עלתה משפחתו של סא"ל רוזר לארץ. "לא עשינו את זה מתוך ציונות גדולה", הוא נזכר. "אחרי המלחמה, הנהיג טיטו ביוגוסלביה משטר קומוניסטי נוקשה. המצב החדש במדינה עודד אותנו לשנות את חיינו ולעלות ארצה". סיפור הקליטה של המשפחה ושל רוזר אינו שונה מסיפורי קליטה אחרים, קשיי פרנסה של המשפחה שבמקור הייתה משפחה מאוד עשירה, השתלבות לא פשוטה של הילד עם חינוך ומנטאליות שונים, שפוגש בצברים הישראלים. רק שבמקרה שלו היה גם מרכיב נוסף - הדת. "אבי אמר לי דבר מעניין, ''אתה נולדת חצי יהודי וחצי נוצרי. כשתגיע לגיל 18, תחליט מה תרצה להיות. בשביל זה, אתן לך את כל הכלים להחליט". כדי לממש את ההבטחה, שלח אותו אביו לפנימיית בנים קתולית ביפו, שתפקדה כמיסיון. "מאוד התלהבתי מהדת הנוצרית", הוא נזכר. "מבחינה פולחנית היא נעימה ומוזיקלית". שלוש שנים למד רוזר איך להיות נוצרי טוב ואז, בגיל בר-מצווה, עבר לבית‑הספר העממי שליד תיכון רחביה בירושלים,ללא תנ"ך דקדוק היסטוריה וכו'. בסוף כיתה ח' הודיעו לי עולה כיתה אך לא בבית סיפרנו. למזלי התקבלתי לביס מקצועי למכניקה עדינה על שם ברנדיס שאותו סיימתי לאחר 4 שנים.

בגיל 16 מספר רוזר, "ראיתי מודעה, שהזמינה נערים להתנדב לקורס טייס. הלכתי ללשכת גיוס ושאלתי מה צריך לעשות. עברתי כמה בדיקות רפואיות ומבחנים. רק בסופו של התהליך, נזכרתי לומר שאני רק בן 16". לקראת הגיעו לגיל 17, שאל אותו אביו לאיזה דת החליט להשתייך. "הסברתי לו שעדיין אין לי מספיק כלים להחליט. לא הייתי בקיא מספיק ביהדות והעובדה שלמדתי קצת תנ"ך בבית-הספר לא ממש עזרה לי". במשך שנה שלמה הוצמד לרוזר רב חרדי שלימד אותו יהדות. בסוף אותה שנה החל רוזר בתהליך גיור. "אבי אמר לי פעם שאנטישמיות נובעת מבורות של נוצרים כלפי הדת היהודית. אבל אותה בורות קיימת גם אצל יהודים רבים כלפי הדת הנוצרית". קצת אחרי גיל 18, הוא נימול.

בשחקים
לאחר הגיוס לצה"ל, עבר שוב סדרת מבחנים והתגייס לחיל-האוויר. בשנת 1961, התחיל רוזר את קורס‑הטיס. "תוך כמה חודשים, הודח כמעט כל מי שהתחיל את הקורס. היינו קבוצה כל-כך קטנה, שצירפו אותנו למחזור הבא. את הטיסות הראשונות בפייפר עברתי דווקא יפה", ממשיך רוזר, "אבל בטיסות הסולו על הפוגה נתקלתי בקשיים. תמיד סבלתי מחרדת מבחנים. תן לי מבחן ואני אעשה את כל השגיאות האפשריות. במבחן הראשון בפוגה - נכשלתי. בשני - אותו דבר. המבחן השלישי היה כבר מבחן הדחה. חשבתי שממילא אין לי סיכוי ולכן החלטתי לפחות לנסות ליהנות ולהעמיד פנים שזו טיסה רגילה. כמובן שעברתי. יום אחד, קרא לי למשרדו אל"מ (מיל') יחזקאל סומך, מפקד בית-הספר לטיסה דאז. בזמני, לא היו חוכמות ולזימון כזה יכולה הייתה להיות רק משמעות אחת - הדחה. אני מתיישב מולו ורואה שהוא מתפתל. המפקד שואל אותי: 'אתה יודע שבצבא ההגנה לישראל משרתים רק יהודים?', עניתי שאני יודע והוא ניסה להסביר את עצמו: 'זה תהליך לא מסובך, קצר יחסית...'. פתאום נפל לי האסימון. 'אבל עברתי כבר תהליך גיור, המפקד', עניתי לו מיד. צריך היה לראות את ההקלה על פניו.

ב-14 במרס 1963 הסתיים הקורס ורוזר עבר לקורס אימון מתקדם (קא"מ) על מטוס האוראגן והתחיל לשרת כסדיר בטייסת "הצרעה" בבסיס חצור. אחרי כמה חודשים עבר קורס מדריכי-טיסה, שאותו סיים בהצטיינות. לאחר-מכן, שירת כמדריך בבית-הספר לטיסה במשך שלש תקופות והועבר כמדריך בקא"ם (אורגנים).

בשנת 1966, בעודו משרת בטייסת "הצרעה", נאלץ רוזר לנטוש לראשונה מטוס. מאוחר יותר, "יזכה" לכך פעם נוספות. "טסתי בגובה נמוך יחסית, כאשר שמעתי פיצוץ", הוא מספר. "מנורת האש בתא-הטייס נדלקה והמטוס התחיל להיטלטל. הרגשתי שהוא כמעט נעצר באוויר. מסתבר שתקלה טכנית במנוע גרמה לו כמעט להתפרק. אם הייתי נוטש מאתיים רגל נמוך יותר, המצנח של כיסא המפלט לא היה נפתח". במהלך הנטישה נפגע רוזר בגבו. בעקבות קביעת הרופא כי הוא כשיר לטיסה, העלים את חומרת הפגיעה מתוך חשש שיקורקע. "אפשר רק לתאר איך נראית טיסה קרבית בג'י גבוה עם כאבי גב", הוא אומר. כמה חודשים אחרי-כן יצא לגיחה המבצעית הראשונה שלו בפעולת תגמול בכפר סמוע.

פעולת סמוע התבצעה ב-13 בנובמבר 1966 והייתה הגדולה ביותר של צה"ל מאז מבצע "קדש". יומיים קודם לכן, בדרום הר חברון, נהרגו שלושה חיילים, כשרכבם עלה על מוקש. צה"ל החליט להגיב מיד; פעולת הגמול כוונה נגד תושבי הכפר הירדני סמוע, שהעניקו סיוע ומחסה לחוליות המחבלים. בפעולה, שכונתה גם מבצע "מגרסה", השתתפו כוחות קרקע רבים. זוג מטוסי מיראז' הוזנק להגן על הכוח ובמקביל, סייר בשמיים זוג מטוסי אוראגן של טייסת "הצרעה", חמושים לתקיפה.

במטוס האוראגן המוביל ישב סרן רוזר. הייתה זו גיחתו המבצעית הראשונה. "טסנו משכם דרומה על הכביש וחיכינו להוראות", הוא נזכר. "כשהגענו לגבול הירדני, הנמכנו קצת וטסנו מתחת לעננים. אני זוכר שהסתכלתי לקרקע והייתה לי תחושה רעה". 20 דקות לאחר ההמראה, סמוך לעיר חברון, פנה זוג המטוסים לכיוון דרום‑מערב. באותו רגע נפגע רוזר.

"הרגשתי מכת אימים". חופת תא הטייס התנפצה וזרם אוויר אדיר הלם ברוזר בחוזקה. הרעש ממכת הרוח החריש אוזניים. "משכתי את המטוס למעלה ודיווחתי על פגיעה. שניות אחר-כך קיבלתי הוראה לנטוש, אך החלטתי בכל זאת להמשיך ולנסות להנחית את המטוס בשטח ישראל". לפתע הבחין רוזר שכל התא מלא דם. הוא לא נבהל. "לא הרגשתי כל כאב ולכן לא הבנתי מהיכן מגיע הדם". כשהביט במראה הבין שנפגע בפניו. "הסטתי את המראה ודיווחתי שאיבדתי עין". במקום שבו הייתה עינו השמאלית של רוזר נותר כתם שחור.

פצוע בפניו ומסונוור, חזר סרן רוזר מפעולת סמוע ונחת בשלום.

המלחמה הגדולה לחזור לטיסה

אחרי שחזר מפעולת סמוע, שעליה קיבל מהרמטכ"ל דאז יצחק רבין ז"ל את אות המופת, התחילה המלחמה הגדולה באמת של רוזר, לחזור לטיסה סדירה בחיל-האוויר. "התחלתי סדרת טיפולים ארוכה בבית-החולים, בתל-השומר הוציאו לי בהדרגה את רסיסי הפרספקס מהעין, והתחלתי לראות חלקית". רוזר "חודשים עברו, נשלח לבית-חולים מיוחד של כוחות נאט"ו בגרמניה, שם הורכבה לו עדשת מגע מיוחדת. "כשחזרתי, שבועיים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, כבר ראיתי היטב עם העדשה". כדי לבדוק את כשירותו כאיש צוות-אוויר, ביצע מיד כשחזר טיסת מבחן עם מדריך בפוגה בנוכחות הרופא הראשי של היחידה לרפואה-אווירית (ירפ"א). "יש שלוש מלחמות קשות, שאיתן צריך להתמודד כשחוזרים לטיסה קרבית. הראשונה היא מול ירפ"א, עד שנותנים לך לטוס. השנייה היא להתגבר על הטראומות והשלישית - לחצות את הגבול".

קצת לפני פרוץ מלחמת ששת-הימים, מונה לקצין המבצעים של בסיס חצור. "הייתי שבוע בתפקיד כשפרצה המלחמה". במהלך מבצע "מוקד" הוא תקף את שדה-התעופה כיברית במצרים ומייד לאחר-מכן הפציץ את שדה-התעופה הבין לאומי של דמשק. "ביצענו שלושה יעפים מעל השדה". ביעף הראשון הבחין במטוס נוסעים  גדול שעמד ריק על הקרקע. "הכנסתי לו צרור פגזים וראיתי פיצוץ גדול". ביעף השני תקף שני מפציצים מסוג איליושין-28, שעמדו על מסלולי הטיסה ההרוסים. בפנייה ליעף אחרון, פגע במטוסו פגז, שהחזיר אותו כמה חודשים לאחור. "במטוס נפער חור גדול מאוד", הוא משחזר. "מערכת ההגאים התקלקלה והקשתה לשלוט על המטוס. ראיתי את דמשק ואמרתי לעצמי שאסור לי בשום אופן לנטוש כאן". הוא משך את המטוס בכל הכוח ימינה לכוון הרמה, נכנס לאחד הנקיקים באיזור וירד לכיוון הכינרת. בעור שיניו הצליח לנחות לבסוף ברמת‑דוד.

לאחר השחרור

אחרי השחרור התחיל לעבוד בתעשייה אווירית ביחידת ניסויי טיסה. שם בשלב הראשון ביצע טיסות ניסוי על מטוסי סופר מיסטר בהם הותקן מנוע אמריקאי, למעשה מנוע כמו במטוסי סקייהוק. פעילות זו הייתה המשך לפעילותו בחיל האוויר, התקנת מנוע אמריקאי במקור תוכננה ובוצעה בחיל האוויר אבל בחיל לא היו מספיק אמצעים וכ"א להמשיך ביצוע סידרתי של העבודה, ולכן התקנה סדרתית על כל המטוסים נמסרה לתעשייה אווירית.

מטעם תעשיה אווירית נשלח לדרום אמריקה לסלבדור וצ'ילה לנהל הדרכה ולאמן שם את הטייסים. פעילות זו נמשכה שבע שנים, אבל במשך תקופה זו חזר שלוש פעמים בשנה למשך שלוש שבועות לשרת במילואים כדי לשמור על כושר טיסה מבצעית.

לאחר חזרתו ארצה השתתף גם בפעילות מבצעית במלחמת יום הכיפורים על אף מגבלותיו הרפואיות.

עד גיל 60 המשיך לטוס ולשרת במילואים.

"פרשתי סופית לגמלאות מתעשייה אווירית בגיל 65 בגלל שאובחן אצלי גידול סרטני ממנו הצלחתי להבריא אחרי מאבק קשה של כשנה.

"יש לי שלוש בנות, שבעה נכדים, ארבע נכדות וזוג נינים".