סרן שלזינגר אורי

 

עם כיבוש הונגריה על ידי הגרמנים בשנת 1944, נשלח אביו של אורי, יוסף שלזינגר, למחנות העבודה באושוויץ, ובהמשך הגיע למחנה הריכוז "מטהאוזן" באוסטריה, שבו נרצח חודשיים לפני תום המלחמה.

האם ואורי הסתתרו במשך תקופה ארוכה, בין בתי מחסה ברחבי הונגריה, ובסוף המלחמה עלו על האוניה "אקסודוס" בדרכם לארץ.

האוניה נאלצה לחזור על עקבותיה, ובדרכם הגיעו למחנה פליטים בגרמניה, שם הכירה האם את שנדור, שאימץ את אורי כבנו.

ביולי 1948 הגיעו לחופה של ישראל.

 

 

כשהגיעו ודרכו על אדמת ארץ הקודש, התיישבו בעיר יפו. האב שנדור עבד כנגר אומן, והאם פרידה הייתה תופרת,  הם פרנסו את משפחתם בכבוד. בשנת 1950 התגייס אורי לחיל האוויר.

 

 

אורי התגייס לחיל האוויר בשנת 1950, ב-5 לפברואר 1953 סיים את קורס הטייס והוצב ביחידת האחזקה האווירית בעקרון. ב-1954 הועבר לתפקיד הדרכה בביה"ס לטיסה בכפר סירקין, המשיך בתפקידו זה לאחר העברת ביה"ס לעקרון בתחילת 1955. בתפקידו האחרון לפני מבצע "קדש" שימש כמדריך בקורס מדריכי טיסה. עם תחילת מבצע "קדש" הוצב בטייסת "המוסטנג" שהייתה כפופה לפיקודו של מפקד ביה"ס לטיסה.

בכ"ו בחשוון תשי"ז (31.10.1956 ) הוביל חמישיית מטוסי "מוסטנג" לתקיפת שיירה מצרית באזור אבו עגילה. במשימה זו הצליח לפגוע פגיעה ישירה באחד מן הטנקים בשיירה. בדרכם חזרה לבסיסם, מעל מוצב "אום שיחאן", נורתה לעבר המטוסים אש נ"מ חזקה, מטוסו של אורי נפגע. הודעתו האחרונה של אורי הייתה על כוונתו לבצע נחיתת אונס, אולם בעת הנחיתה – דרומית לחלוצה – עלה מטוסו בלהבות , אורי נהרג.

גופתו הובאה לקבורה בבית העלמין הצבאי בארי בקבורה זמנית.

בי"ב בחשוון תשי"ח (6 בנובמבר 1957) הועבר למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי שבקריית שאול.

 

אורי היה בן 25 במותו, לא הספיק להינשא לחברתו שולה, לא זכה לממש חלום ללמוד פסיכיאטריה, ולא הספיק לחיות בארץ שכל כך אהב...

שולה חברתו נישאה לימים בארה"ב, ולביתה הבכורה קראה "אוריאל" לזכרו של אהבת חייה אורי...

לסיום קטע שכתבתי לזכרו של אורי לטכס יום הזיכרון תשס"א, בבסיס נבטים:

ביום הולדתי השלישי, אתה כבר לא היית,

מסיפורים ידעתי שאהבת לקחת אותי לים, לשחק איתי בכדור, לספר לי סיפורים,

הכול כמו שרק אתה ידעת,

כל היופי הזה נגמר אחרי שנפלת,

הורייך לא יכלו לשאת את הכאב והחליטו לעזוב אל מעבר לים.

אחיך – אבי, עזב בעקבותיהם.

המשפחה נסדקה, הוריך ואחיך נעלמו מחיי ובמשך כל שנות ילדותי, נעוריי ובגרותי נשכח החלק הזה של המשפחה כלא היה...

לפני עשר שנים, פתאום באמצע החיים, אחרי שלושים וחמש שנים של נתק, הגיעו הורייך לביקור בארץ.

לקחנו אותם למקומות שנגעו בך, עלינו לקבר בקרית שאול, היינו בהר הטייסים, הפגשנו אותם עם חברים שהיו איתך בטיסה ממנה לא חזרת...

היה קשה,

הם לגמו כל טיפת אינפורמציה כאילו הכול קרה בזמן אמיתי.

אמך לא הפסיקה לספר עלייך,

על חלומך להיות רופא, על החברה ואהבתך לילדים.

אורי, עד יומה האחרון היא הייתה האמא הכי גאה, בך כמובן.

מאותה חוויה מרגשת, אישית, לפגוש את סבא וסבתא שלי אחרי כל כך הרבה שנים,

הבטחתי להם...הבטחתי להם...

שעד יומי האחרון אני ומשפחתי נחיה עם זיכרונך,

ובכל מקום וזמן שבו יקריאו את שמך או יזכירו משהו ממה שהיית או עשית – שם נהיה...

והיום כשאני כבר אישה בוגרת והוריך הלכו לעולמם,

כל שאני רוצה הוא להצדיע לך – דוד אורי.