סא"ל שפר מאיר

בשואה

סגן-אלוף (מיל') מאיר שפר חב את חייו למקצוע השענות אותו התעקש אביו שילמד. סיפורו של מי שנולד בהרי הקרפטים בצ'כיה, עבר את התופת הנאצית והקים את בית הספר לטיסה של צבא סינגפור מסמל את ניצחון הרוח על הרוע.

סיפור חייו של סגן-אלוף (מיל') מאיר שפר התחיל בשנת 1922 בכפר קטן ונידח באזור הקרפטים בצ'כיה. "הכפר הזה היה אז בעיני סוף העולם", הוא מספר". בלי מים, חשמל, טלפון, כבישים סלולים או רופא. היינו שמונה אחים ואני האמצעי. אבי, שהיה שען במקצועו נעדר מן הבית יותר משנמצא. כמעט ולא הכרתי אותו עד גיל 11, אז עברנו לעיירה שם עבד. למרות שהייתי תלמיד מצטיין, סרב אבי לאפשר לי לימודים גבוהים. היינו מאוד דתיים והוא פחד שהלימודים ירחיקו אותי מהדת, אבל בעיקר רצה שאלמד את מקצוע השענות. תמיד טען שמקצוע זה עשוי יום אחד להציל את חיי. הוא לא ידע עד כמה צדק... בגיל שלוש עשרה התחלתי ללמוד מאבי את מקצוע השענות.

באחד במרץ 1939 סופח אזור הקרפטים להונגריה, כך שבשנת 1943, כשהיה מאיר שפר בן 21, היה עליו להתגייס לצבא ההונגרי. בשל היותו יהודי גויס לעבודות כפייה ולא לתפקיד צבאי. "כשגייסו אותי הייתי בבודפשט, בחור עובד, עצמאי. הועברנו, גדוד של יהודים מגויסים, לעבודה במכרה פחם. לעיירה "וורפולוטה". עבדנו שם קשה מאוד, בעומק מאה מטרים מתחת לאדמה, עבודה שהיתה גם מסוכנת מאוד מחשש המפולות והמחנק. מרגע שהגעתי לשם חיפשתי כיצד לצאת. יום אחד ניגשתי לאחראי, שהיה מאוד אנטישמי, וכששאלתי אותו מה השעה הוא ענה לי ששעונו לא מדייק. זו היתה בדיוק ההזדמנות לה חיכיתי. מייד אמרתי לו שאני שען במקצועי והצעתי לתקן את שעונו. עוד באותו הערב התארחתי בביתו לארוחה גדולה, ולאחריה תיקנתי את שעונו ואת שעוני כל השכנים, שניצלו את הגעתו הנדירה של שען לאזור. יום לאחר מכן העביר אותי האחראי למקום עבודה טוב יותר. הנבואה של אבי כבר החלה להתגשם.

מחפשים יהודים

שישה חודשים מאוחר יותר נשלחנו לפולין. ההונגרים שיתפו פעולה עם הגרמנים וכוח העבודה שלנו היה אמור לשרת את מאמץ המלחמה הגרמני. תפקידנו היה לנקות שלג מהכבישים כדי לאפשר לצבא לעבור ולחפור שוחות ובונקרים.

בפעם השנייה שנזדמן לי להציל את עצמי בעזרת מקצוע השענות הגיעה כאשר העברנו עם הגדוד מפולין לכיוון אוסטרו-הונגריה. ראש הקבוצה שפיקח עלינו היה הונגרי ובדרך החליט להעביר את הגדוד דרך עיירת הולדתו. לפני שנכנסנו לעיירה תדרך אותנו בסיפור הכיסוי שלנו - "הסיפור הוא כזה", אמר, "אנחנו חיילים הונגרים שחוזרים מהחזית לאחר שהוחלפנו על ידי גדוד אחר, את הנשק השארנו למחליפים שלנו". את השפה ידענו כך שלא היתה אמורה להיות כל בעיה. התפזרנו בעיירה וחברי הטוב מיקי ואני דפקנו על דלת אחד מבתי האיכרים. סיפרנו את הסיפור לאשת האיכר שפתחה לו את הדלת והיא הסכימה לשכן אותנו באורווה ללילה. כאשר הגיע בעלה הביתה בערב סיפרה לו עלינו והוא נזף בה על שהעזה לשכן חיילים הונגרים באורווה. מייד הוכנסו לבית וקיבלנו אוכל. שוב סיפרתי שאני שען, ושוב התחיל אותו סיפור - תיקנתי את השעונים שלהם ושל כל השכנים. שלושה ימים ישבתי ורק תיקנתי שעונים. בצהרי היום השלישי חזרה האישה מהכפר וסיפרה לבעלה ששמעה כי שפיצר - הוא היה האחראי שלנו - חזר לכפר ועימו קבוצת יהודים. אני ישבתי ותיקנתי שעונים וכששמעתי זאת החלו ידי לרעוד, אבל התאפקתי כדי לא להגיב ובכך להסגיר את עצמי. 

בחמש בבוקר דפקו בדלת, ההונגרים, שהיו דרך אגב לא פחות נבלות מהגרמנים, דרשו לדעת אם יש בבית יהודים. בעל הבית ענה שכן ופתח את הדלת. שני בריונים נכנסו, תפסו אותי ואת חברי והחלו לבעוט ולהכות בנו מכות נמרצות ואחר כך לקחו אותנו למקום ריכוז יהודים בעיירה. לפני שהלכתי עוד הספקתי להושיט את ידי לבעל הבית ולהודות לו על האירוח. אני זוכר שחשבתי אז שזה הסוף שלי. כשחיכינו באורווה הגדולה בעיירה, שם ריכזו את כל היהודים, נפתחה פתאום הדלת ובעל הבית נכנס ובסתר הגניב לי סל מלא אוכל. בינתיים כבר אימצתי את הרעיון וכך לאורך הדרך בכל מקום שאליו הגענו ניסיתי לתקן שעונים בתמורה למזון.

לאחר מכן, זה היה בשנת 1944, נלקחנו לאזור קרוב מאוד לחזית הרוסית, שם העבידו אותנו בחפירת בונקרים. הצבא הרוסי התקדם והגרמנים היו בתהליך נסיגה. עבדנו שם במשמרות. יום אחד החליף אותי חבר בעמדה וחמש דקות לאחר מכן הוא חטף כדור בצוואר.

הרוסים ניסו לשכנע אותנו כשהיינו שם, ואת החיילים ההונגרים לערוק לשורותיהם עם הנשק. השמיעו מוזיקה הונגרית ללא הפסקה וקראו לנו להצטרף אליהם. ערב אחד בא חייל שהיה ראש הקבוצה, עבר בין השוחות והודיע שהלילה עורקים אל הרוסים מכיוון שהחיילים ההונגרים שנמצאים בעמדה הקדמית מתכננים גם לערוק. בשעה אחת באו לאסוף אותי אבל לא רציתי להצטרף חרף כל ניסיונות השכנוע שלהם. כעבור כשעתיים שמענו פיצוצים. האזור כולו היה ממוקש. בבוקר מצאנו את הגוויות פזורות בשטח שבין שני הצבאות.

בדרך למטהאוזן

שם מאוחר יותר הוציאו אותנו משם ולקחו אותנו מרחק עשרה קילומטר משם לשטח ירוק. היה שם בית של חקלאי. חיפשנו תפוחי אדמה והתחלנו לבשל אותם, היינו רעבים מאוד כי אוכל הרי לא נתנו לנו. העשן עורר את הרוסים שהחלו לטווח עלינו מרגמות. אחד מהאנשים בגדוד אמר לי שראה בונקר בוואדי הסמוך וקרא לי לבוא להתחבא איתו שם, אבל אני הרגשתי בטוח יותר להתחבא בשטח הפתוח, מתחת לעץ. הבונקר הזה קיבל פגיעה ישירה.

חברי הטוב מיקי לקה יום אחד בטיפוס מעיים. טיפוס המעיים היתה מחלה איומה במיוחד, עם חום גבוה. טיפלתי בו למרות שהיתה זו מחלה מאוד מדבקת. הוא היה החבר הכי טוב שלי, אז מה יכולתי לעשות? הורדתי את החום שלו עם שלג. בסופו של דבר הוא הבריא ואני חליתי, אבל המחלה שיגעה אותו והוא החל לגנוב מזון מהחברים האחרים בעודו טוען בתוקף שהמזון הגנוב הוא בעצם חבילות מזון ששלחה לו אימו וכך המשיך עד שיום אחד פשוט נעלם..

אצלי גרמה מחלה לכאבי תופת ברגליים והייתי חולה מאוד, עם חום של 39 מעלות. באותו זמן המתנו עם הגדוד בצריף באזור החזית הרוסית, מחכים שיחליטו לאן לקחת אותנו. יום אחד נכנס חייל הונגרי והודיע שבעוד שעה עוזבים את המקום. "מי שיכול יקום ויתלבש ויבוא איתנו, ומי שלא - נירה בו", איים. חרף מחלתי קמתי והתלבשתי, הרי לא היתה ברירה. התחלנו לצעוד ואני שלא היה לי כוח נכנעתי מהר מאוד והתישבתי בצד הדרך, עד שבאו חברי ושכנעו אותי לקום חרף הקושי ולהמשיך איתם. איני יודע באילו כוחות עשיתי זאת, אבל באותו יום צעדתי מרחק של עשרים וחמישה קילומטר. תחנתנו הבאה היתה מחצבה ששימשה מקום ריכוז ליהודים שתוכננו להישלח למחנות העבודה. היתי במצב קשה מאוד, עדיין חולה וכל גופי מכוסה פצעים מהמחלה. במחצבה ההיא פגשתי את אחי שלא ראיתי שלוש שנים, גם הוא היה בתקופה הזאת במחנה עבודה. מהמחצבה צעדנו שלושה לילות בדרך למחנה הריכוז מטהאוזן..

במטהאוזן ביצענו כל מיני עבודות קשות, נוראיות, עד שיום אחד הודיעו לנו שעוזבים. הסיבה לכך היתה שהרוסים התקדמו כל הזמן בכיוון המחנה. הריצו אותנו בחמישיות בנקיק מתחת ליד המסילות. אני רצתי מהר ככל יכולתי כדי להשיג את האנשים שהיו לפני. מי שפיגר נורה בלי שאלות מיותרות. האדם שהיה מאחורי נורה לפתע בפניו ובכוחותיו האחרונים עוד נתלה בי ותפס בצווארי, אך מהר .S.Sידי -לע תחוסל סופי

זה היה בפברואר 1945, שלושה לילות הלכנו בדרך למחנה הריכוז קורסקנכן. הפעם היה זה מחנה השמדה. לא השתמשו שם בגזים, פשוט לא נתנו לנו לאכול. שישה עשר איש התקיימו על כיכר לחם אחת לחמישה ימים והמים שנתנו לנו לשתות היו מזוהמים, כך שאנשים מתו בהמוניהם מדיזנטריה. היינו שלושת אלפים איש בצריף שתוכנן להכיל מאה איש, היתה צפיפות נוראית, יכולנו רק לשבת מכווצים ולהרוג כינים. כאשר היה לנו כוח היינו קוברים את המתים אבל מאוחר יותר כבר לא היה כוח והיו כל כך הרבה מתים, שהיינו תופסים את הגוויות בידיים וברגלים ומשליכים אותם החוצה שם נערמה ערימה ענקית של גוויות. היינו יודעים מתי אדם עומד למות, מי שלא היה יכול לקום יומיים ביום השלישי כבר היה מת. יום אחד הגיע גם תורי. פתאום לא יכולתי לקום וידעתי שנשארו לי יומיים. באותו ערב היתה המולה. ראינו שקרה משהו ולא ידענו מה, עד שמישהו נכנס ואמר שהגרמנים נעלמו. היה שם מחסן מזון ענקי של הגרמנים ומייד כל מי שהיה לו כוח התנפל על האוכל. אני לא יכולתי לזוז אבל חבר שלי הלך וסחב משם חתיכת דלעת ואכלנו אותה בשקט שאף אחד לא ישמע. בבוקר הגיע הצבא האמריקאי ושחרר אותנו משם. זה היה בחמישי במאי 1945.

תקומה

האמריקאים הביאו איתם אוכל ואנשים החלו לאכול ורבים מתו מזה. לי לא היה עוד כוח לזוז, כנראה אז הביאו לי אוכל. איכשהו שרדתי. אחרי כמה ימים הגיעה משאית אמריקאית שלקחה אותנו לעיר וולס שבאוסטריה. אנשים לא רצו לעלות על המשאית משום שהיה שם אוכל והפחד הזה שלא יהיה יותר, היו צריכים לאיים עלינו בנשק כדי שנעלה למשאית. בעיר וולס שטפו אותנו ומילאו אותנו באבקות חיטוי ותרופות. היינו שם חודשיים, שקלתי אז 39 קילו. יום אחד חיפשתי אוכל והגעתי לשדה התעופה של הצבא האמריקאי לשם הגיעו מטוסי האספקה לחיילים. נכנסתי לאחד המטוסים בחיפוש אחר שאריות אוכל. זה היה המפגש הראשון שלי עם עולם התעופה, "הוא אומר בחיוך" ביולי 1945 הועברנו לבודפשט, למחנה עקורים שג'וינט הקים שם, לשם הגיעו ניצולי השואה לחפש את משפחותיהם. יום אחד הגיעה ידיעה על טרנספורט של ילדים שמגיע ואיתם זקן אחד. רצתי החוצה לראות אם אוכל למצוא ביניהם קרובים, ולהפתעתי הזקן היה אבא שלי. עד אז לא ידעתי דבר בקשר למשפחתי, כשהתחילה המלחמה הייתי בבודפשט והם בעיירה. לקחו אותם במאי 1944 ואני הייתי אז כבר במחנה עבודה בפולין. אבי ואחיי הגיעו לאושוויץ, שם ניצלו גם הם בזכות היותם שענים. לאמי ולשתיים מאחיותי לא היה מזל כזה והן נשלחו למשרפות..

שען שהפך לטייס

בשחקים

אחרי המלחמה הגיע שפר לפראג, קיבל אזרחות צ'כית ודירה מהמדינה והחל לעבוד כשען. במאי 1948 הוזמן על-ידי מכר להרצאה של שליח שהגיע מפלשתינה. עד אז לא עלה כלל בדעתו רעיון העלייה ארצה. בפראג היו לו עבודה, כסף, דירה ומשפחה והוא לא חש כל רצון לעזוב. בכל זאת נעתר לבוא ולשמוע את ההרצאה, שהתבררה בדיעבד כנקודת מפנה משמעותית בחייו. "היה זה מייד לאחר הכרזת העצמאות והשליח דיבר על המלחמה ועל המחסור בכוח אדם בצבא. הוא אמר שבישראל זקוקים בדחיפות ללוחמים, צנחנים וטייסים. כששמעתי 'טייסים' חשבתי שזה יכול להיות מקצוע מעניין. הסיבה לכך היא שזכרתי שבמטוסים יש הרבה שעונים. לא היה לי מושג אז מה זה ואיך זה להיות טייס. כאשר הסתיימה ההרצאה והשליח שאל מי מתנדב, הייתי הראשון להרים את היד". לאחר חודש קיבל זימון למבדקים של חיל-האוויר הצ'כי וחודש לאחר מכן קיבל צו התייצבות לקורס טייס בפראג. "הכל היה חשאי מאוד. העלו אותי על רכבת בלי לומר לי לאן אני נוסע, הייתי אמור לפגוש על הרכבת איש קשר שיודיע לי היכן לרדת. באמצע הלילה דפק אדם זר על כתפי ואמר לי שעליי לרדת בתחנה הבאה ומשם לעלות על רכבת נוספת עד לתחנה האחרונה. "שם כבר יחכו לך", אמר. בתחנה הסופית המתין לי מפקד בית הספר הצ'כי לטיסה, שבאותה תקופה הועמד לרשות קבוצת המתנדבים היהודיים, שמנתה שלושים ושניים בחורים. אחרי שבוע של תרגילי סדר ואף לא שיעור אחד העוסק בתורת התעופה העלו אותנו לאוויר בפעם הראשונה. אני זוכר שבטיסה הראשונה הזאת לא היה לי בכלל מושג מה מחזיק את המטוס באוויר, כל מה שעניין אותי היו השעונים.

רק שניים עשר מהמתנדבים עלו לשלב המתקדם, לטיסה על מטוס 'אראדו' שהיה עם גלגלים מתקפלים ועם מכונת ירייה. בארץ היינו מיועדים להטיס מסרשמיטים ולכן למדנו מבנה הפצצות וצליפות לילה. שלושה מהמתנדבים נהרגו במהלך הקורס הזה.

יום אחד החליטו הצ'כים להפסיק את הקורס ללא הודעה מוקדמת, מבלי שסיימנו את החומר ולפני שהספקנו להטיס מסרשמיט. נשלחנו הביתה, להמתין לעלייה ארצה. בעשרים ושישה לפברואר 1949 הגענו לנמל חיפה אחרי שלושה ימים באונייה, משם נלקחנו ישירות למחנה הצבאי בית-ליד ומייד חוילנו ונשלחנו לבסיס חיל-האוויר תל-נוף. היינו אמורים להתחיל בפעילות מבצעית באופן מיידי אך היה חוסר במטוסים ובמשך שנה לא ידעו מה לעשות איתנו. בינואר 1950, כשנפתח בית הספר לטיסה בכפר סירקין, איישו החברה מצ'כיה את קורס מספר אחת. בגלל שהייתי אז בן עשרים ושמונה, זקן מדיי בשביל להיות טייס קרב, הועברתי לקורס מספר שתיים, ללמוד על מטוס ה'קונסול' הדו-מנועי. משם נשלחתי לקורס מדריכים על מטוס ה'הארוורד' והפכתי מדריך בראשוני, על סטירמן. הקורס הראשון שהדרכתי היה קורס מספר חמש.

משם המשיך שפר לקריירה ענפה של הדרכה ופיקוד בחיל-האוויר..

לאחר שעבר קורס אימון מתקדם על מטוסי ה'ספיטפייר' מונה למפקד טייסת ראשוני בבית הספר לטיסה. כשהועבר בית הספר לטיסה לבסיס תל-נוף מונה למדריך טיס ראשי. במבצע "קדש" פיקד על טייסת מילואים 147 'סטירמנים' בבסיס רמלה ובגמר המלחמה הועלה לדרגת רב-סרן. לאחר תקופה של הדרכה הועבר לתפקיד מטה בלהק הדרכה והיה הממונה מטעם המטה על בית הספר לטיסה ועל טייסת 177. בשנת 1961 התמנה למפקד טייסת "הגמל המעופף" ולאחר חצי שנה הפך למפקד בסיס שדה דב, שם קיבל דרגת סגן-אלוף. במלחמת ששת הימים גויס כמפקד טייסת תעופה בבסיס אל-עריש ושבוע לאחר מכן מונה למפקד הבסיס. תפקידו הבא היה מפקד יחידת שט"ל, שהיתה אז אחת היחידות הסודיות ביותר בצה"ל ועסקה בצילום ופענוח תצלומי אוויר. לאחר מכן עבר למינהל תעופה אזרחית לתפקיד מנהל מחלקת תעופה, האחראי על רישוי צוות אוויר אזרחי. "זה היה התפקיד הקשה ביותר", הוא אומר

לאחר השחרור

טייס ישראלי בסינגפור

אבל רשימת התפקידים הענפה הזאת היתה רק הכנה לתפקיד אותו מגדיר שפר כ"פסגת הקריירה התעופתית שלי". בשנת 1968, לאחר שהשתחרר מחיל-האוויר, קבל הצעה מחברו אדם ציוני, שהיה היועץ לשר הביטחון הסינגפורי, לבוא לסינגפור, להקים את בית הספר לטיסה של חיל-האוויר הסינגפורי ולפקד עליו. "התלבטתי אם לקבל את ההצעה ולעבור לסינגפור, אך זו היתה הרפתקה ולכן קבלתי אותה. חיילו אותי מחדש ובינואר 1969 הגעתי לסינגפור כשליח חיל-האוויר הישראלי. בסינגפור הייתי צריך לכתוב תכנית הלימודים מהתחלה תוך שאני נעזר במבנה ובתוכן השיעורים בבית הספר לטיסה של חיל-האוויר הישראלי". ביוני 1969 נפתח קורס הטיס הראשון בסינגפור, על פי תכנית הלימודים של מאיר שפר. "בסינגפור גם הדרכתי והקפדתי לטוס עם כל חניך." בשנת 1971 חזר עם משפחתו לארץ והוצע לו תפקיד במרכז ההדרכה של חברת ארקיע, אך שפר רצה לחדש את קריירת הטיס שלו, שלצערו נפסקה סופית זמן קצר לאחר מכן. בשנת 1973 חלה לפתע בלחץ דם גבוה מאוד, שלא איפשר לו להמשיך לטוס. "הטיסה חסרה לי מאוד ובמשך תקופה ארוכה המטוסים שהיו חולפים מעל ביתי בדרכם לשדה דב היו מעוררים בי געגועים עזים לתחושה הנפלאה של הטיסה. לאחר שחליתי קבלתי בלית ברירה את תפקיד ההקמה של מרכז ההדרכה בחברת ארקיע שהוצע לי זה מכבר". מאז הספיק שפר לבצע תפקידים רבים בחברה בה הוא עובד גם היום, בגיל שמונים ושתיים..

מאז עלייתו ארצה חזר מאיר שפר מספר פעמים לאוסטריה, לבקר במחנה הריכוז בו היה כלוא במלחמת העולם השנייה. הוא מראה לנו תמונות שלו עומד, מחייך, על רקע מחנה הריכוז, ליד מצבות ואנדרטאות לקורבנות שכמעט והיה אחד מהם, ובכפר הולדתו. למרות החוויות הקשות שעבר הוא מוכן תמיד לספר, להיזכר, להידרש שוב ושוב לפרטים הקטנים ביותר המרכיבים את מסע ההיחלצות שלו מציפורני הרוצחים הנאציים. נדמה כי המקרים הרבים של כמעט-נגיעה במוות שעבר בחייו לא הצליחו לדבוק בו והוא מספר אותם כאנקדוטות יוצאות דופן לכל היותר, לא מתוך כעס או תחושת עוולה, אלא מתוך הידיעה הברורה שלאורך כל שנות המלחמה ההיא היה המזל לצידו.

שפר מאיר נפטר ב- 22.5.2012, יהי זכרו ברוך.